א. הגדרת המושג

חז"ל ציינו תיאורים שונים והנמקות להלכות שונות, המבוססים על נתונים והנחות מדעיים מתחומים שונים. חלקם נכתבו כנתונים עובדתיים גרידא, וחלקם נכתבו כטעמים למצוות, תקנות, או גזירות. בדורות מאוחרים יותר - יש שהתברר, שחלק מהנתונים ומההנחות המדעיים שבחז"ל, נמצאו כאינם תואמים את המציאות כפי שנראית לעין, או כפי דעת המדענים שבאותו דור, ודנו הפוסקים אם אומרים בזה שנשתנה הטבע בהשוואה למצב הטבעי שהיה בזמן חז"ל, ואם שינוי זה במציאות גורם לשינוי בהלכה.

המושג של השתנות הטבעים הוטבע לראשונה על ידי הראשונים, אך מצינו רמזים לעקרון זה כבר בתקופת התורה וחז"ל.

בערך זה יידונו רק השינויים ההלכתיים הנובעים משינוי בהבנת המצב הטבעי, אשר הוגדרו כך על ידי הפוסקים, ובעיקר אלו הנוגעים לעניינים רפואיים. לא יידונו עניינים שהשתנה המצב החברתי, הסביבתי הפוליטי וכד', אשר גרם לביטול או שינוי בתקנות או בגזירות של חז"ל.

ב. פירוט המצבים, שדנו בהם הפוסקים, אם אומרים שהשתנה הטבע

1. בענייני מאכלים

א. לפי הגמרא, יש מעלה לאכול דג (כוורא) סמוך לזמן סרחונו, ובזמן הזה נחשב הדבר כסכנה לאכול דג סמוך לסרחונו, ושמא נשתנה הטבע.

ב. הרמב"ם השמיט המלצות רבות של חז"ל בענייני מאכלים, ומאידך קבע הנהגות בריאות שהן שונות מדעת חז"ל, ונקבעו בהתאם לידיעותיו ברפואה, ואולי זה משום שנשתנו הטבעים.

ג. לפי הגמרא, אסור לבשל דג ובשר בתנור אחד, מחמת הסכנה לריח רע ולצרעת, ולהלכה פסקו שאסור לאכול בשר ודגים ביחד. יש מי שכתב, שלשיטת הרמב"ם אין כלל סכנה באכילת בשר ודגים יחד, כי נשתנו הטבעים בזה.

ד. מעיקר הדין יש ליטול ידיים בין אכילת בשר לדגים, משום שגורם לצרעת. יש מי שכתב, שבזמננו אין סכנה בכך, כי נשתנו הטבעים.

ה. לפי הגמרא, יש להקפיד אחר כל אכילה לאכול מלח. יש מי שכתב, שבזמן הזה נשתנו הטבעים ואין צורך להקפיד על כך.

2. בענייני הריון, לידה והנקה

א. חז"ל קבעו, שאין אישה מתעברת בביאה ראשונה. וכתבו הפוסקים, שבזמן הזה אין לחוש לאותה קביעה, כי נשתנו הטבעים בעניין זה.

ב. רוב הפוסקים סוברים להלכה, שהדמים מסתלקים מהאישה המעוברת רק לאחר הכרת העובר, היינו לאחר שלושה חודשי הריון, וחוששת לווסתה עד שלב זה של ההריון. וכתבו האחרונים, שעינינו רואות בנשים שלנו, שמיד כשנתעברו מסולקות דמים, ונשתנו הטבעים, ובזמננו אף אחת מאלף לא נמצאת שתראה דם בתחילת ההריון, כמו ששופעת בשעת ווסת, ונשתנו הטבעים בזה, שפוסקת לראות מיד כשמתעברת, ואדרבה אם ממשיכה לראות דם, הרי זה נחשב כמחלה.

ג. לפי חז"ל, מנין ימי ההריון באישה הוא בין 271-273 ימים. יש מי שכתב, שבזמננו נשתנה הדבר. כמו כן קבעו חז"ל גילאי הריון שונים לבעלי חיים, כגון ארי וקוף יולדים לשלוש שנים, נחש יולד לשבע שנים וכד', וכיום ידוע שזמנים אחרים יש להריונות של בעלי החיים הללו, ולכן יש מי שכתב שנשתנו הטבעים בזה.

ד. לפי חז"ל, יולדת לשבעה - יולדת למקוטעין, אבל יולדת לתשעה - אינה יולדת למקוטעין, אלא רק בהשלמת החודש התשיעי. וכתבו הראשונים, שכבר תמהו על זה רבים, שהרי החוש מכזיב זה, והניסיון אמת הפכו, שכן הרבה נשים כיוון שנכנסות יום אחד מיום החודש התשיעי, יולדות ולד של קיימא, והטבע מכחיש זאת. רוב הפוסקים קיבלו את ההנחה, שבעניין זה נשתנה הטבע, ונשתנה הדין, ויש שלא קיבלו הנחה זו להלכה.

ה. חז"ל קבעו, שבשעת הלידה הזכר יוצא ופניו למטה, והנקבה יוצאת ופניה למעלה. וכתבו האחרונים, שכיום נשתנו הטבעים.

ו. המשנה דנה באישה שילדה דרך הדופן, היינו בניתוח קיסרי, ויש מן הראשונים שכתב, שלא יתכן שתחיה האישה לאחר קריעת דופנה, והוא דבר מופלא מאוד. אכן כיום דבר זה הוא מן הניתוחים השגרתיים, ואולי נשתנו הטבעים מזמן הרמב"ם.

ז. לפי חז"ל והפוסקים, הנולד לשמונה חודשי הריון הרי הוא כאבן, ואין מחללים עליו את השבת, שהוא כמת, ואינו בן-קיימא, ואין מלים אותו בשבת. אכן, בזמננו הנולדים לשמונה הם בני קיימא, גם מכוח עצמם, וגם עקב שיכלול אמצעי הטיפול וההחייאה, ולכן רוב רבני דורנו כתבו, שבעניין זה נשתנה הטבע, ונשתנה הדין.

ח. לפי חז"ל והפוסקים, כל כ"ד חודש לאחר הלידה, האישה מסולקת דמים, בין מניקה ובין לא מניקה, ולכן איננה קובעת ווסת בימי הנקתה. כיום ידוע שלאחר הפסקת הנקה, גם בתוך תקופה זו של כ"ד חודש, חוזרת לראות, ונשתנו הטבעים. יש מהפוסקים שסמכו על שינוי טבעים זה, וסוברים שכיום אמנם קובעת ווסת בימי מניקותה, ויש הסבורים שלמרות השינוי הזה בטבע אין לשנות את הדין.

ט. גזרו חכמים שלא ישא אדם מינקת חברו עד שיהיה הוולד בן כ"ד חודש, שהוא הזמן הדרוש לתינוק לינוק. מן האחרונים יש שפסקו, שבזמננו נשתנו הטבעים, וזמן היניקה הוא קצר יותר, ולכן יכולה להינשא אחרי י"ח או ט"ו חודש. לעומתם יש שהתנגדו לשינוי ההלכה בגלל השינוי בהרגלי ההנקה, ולא הסכימו לשנות את כ"ד החודשים.

י. לפני המשנה, פרה וחמור בוודאי אינן יולדות קודם שלוש שנים. וכתבו הראשונים, שהרי מעשים בכל יום שפרה בת שתי שנים יולדת, אלא וודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים.

יא. יש מי שכתב, שבהמות שלנו שונות מבהמות בזמן חז"ל בכך, שבזמנינו כמעט שאין פרה חולבת שלא ילדה כבר, וזהו סימן מובהק שפרה זו ילדה כבר בעבר, ולכן וולדה אינו בכור, בעוד שחז"ל לא מסרו סימן זה, מכאן שבזמנם יכולה הייתה פרה להיות חולבת, אף על פי שלא ילדה.

3. בענייני נישואין, פוריות ועקרות

א. מצווה לשאת את בת אחותו, ויש שהוסיפו שגם מצווה לשאת את בת אחיו, ובאופן כללי מצינו שמצווה לשאת אישה מקרובותיו ומבני משפחתו. אכן יש מהראשונים שכתב, שלא ישא בת אחיו או בת אחותו. מבחינה רפואית ברור כיום, שלא כדאי לשאת אישה מקרובי משפחה, ובוודאי שיש להימנע מנישואין מדרגת קירבה כמו בת אחיו או בת אחותו, מחשש למחלות תורשתיות. יש אמנם מהפוסקים, ששללו דברי הרופאים בעניין זה, כי עומדים הם בסתירה לחז"ל, אכן רוב הפוסקים קיבלו את דברי הרופאים, והמליצו לא לשאת קרובי משפחה. יש שנימקו זאת בשל השתנות הטבעים, ויש שקבלו המלצת הרופאים מנימוקים אחרים, כגון שבימינו אין נושאים לשם שמים, ולכן חשופים יותר לסכנות.

ב. לפי חז"ל, אישה הנישאת פחות מבת עשרים שנה יולדת עד שישים שנה, נישאת בת עשרים יולדת עד ארבעים, נישאת בת ארבעים שוב אינה יולדת. אכן, מהאחרונים הוכיחו שנשתנה הטבע בזה.

ג. יש מי שכתב, שהמקדים לישא אישה כשהוא בן י"ג, הרי זה מצווה מן המובחר. אכן, יש שכתבו, שזה היה נכון רק בדורם, אך בדורות אלו נחלשו הטבעים, ונשתנו הדורות, ואין ליזהר בזה.

ד. לפי חז"ל והפוסקים, אם ניקבה אפילו ביצה אחת בזכר, הרי זה פסול מלבוא בקהל, ובהכרח אינו מוליד במצב כזה שכן הגדרת פצוע דכא הוא מי שאינו יכול להוליד בגלל פגיעה באיברי ההולדה. אכן, בזמננו ידוע שאנשים כאלו מולידים, ואדרבה, הרבה פעמים עושים ביופסיה בביצה, דווקא כדי לברר את מצב הפוריות, ולסייע בפוריותו של הגבר. ועל כן כתב אחד מפוסקי דורנו, שברור שנשתנו הטבעים בזה, והכריע שאמנם יש לקבל את המצב כפי שהוא כיום, שהתורה קבעה איסור ביאה בקהל דווקא למי שאינו מוליד, ומסרה התורה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי הוא מהם שאינו מוליד. ולכן ניקבה הביצה, אף שחז"ל קבעו לאיסור, אבל כיוון שעתה רואים שהרופאים מנקבים ונוטלים משהו מהביצה, ואף על פי כן מולידים, כשר לבוא בקהל.

4. בענייני מילה

א. חז"ל חייבו לבצע מציצה לאחר המילה, כדי שלא יבוא התינוק לידי סכנה. אכן, הרופאים בדורות המאוחרים סברו, שלא רק שאין סכנה בהימנעות מהמציצה, אלא שיכולה להיות סכנה במציצה, והיא החשש מפני זיהום. בכל זאת הכריעו האחרונים שאין לבטל את המציצה, אף על פי שהרופאים כיום סבורים אחרת, ואין לומר בזה שנשתנו העתים, ואף-על-פי שיתכן שחז"ל אמרו דבריהם רק למקומותיהם, ולפי טבע זמנם, אין סומכים על הרופאים בעניין זה, כי הוא ספק סכנה, ואין הולכים בו אחר הרוב.

ב. לפי חז"ל והפוסקים, מרחיצים את התינוק ביום השלישי למילתו, ואפילו בשבת, משום סכנה. אכן, יש שפסקו, שבזמננו נשתנו הטבעים, ואין עוד סכנה באי-רחיצת התינוק ביום השלישי למילתו, ויש שכתבו, שאמנם נוהגים עדיין לרחוץ התינוק ביום השלישי למילתו, אך כיום אין הוא מסוכן כל כך כמו בימי הגמרא.

ג. בעניין התינוק הירוק, שקבעו חז"ל שיש סכנה למולו, אין משגיחים לדברי הרופאים, שקבעו שאין בזה סכנה. וכן קבעו הפוסקים, שאין סומכים על הרופאים כשאומרים שיש למולו, במקרים שלפי הפוסקים יש סכנה באותו מצב.

5. בענייני האנטומיה של איברי בני אדם ובעלי חיים

א. חז"ל והראשונים תיארו שני נקבים באיבר המין של הגבר, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום. יש מי שכתב, שבדבר זה נשתנו הטבעים, ואצלנו אין בגיד אלא שביל אחד, והזרע נכנס בגיד בראשו שסמוך לגוף. ויש מי שחולק על כך, וסבור שכוונת הגמרא למוצא משותף פנימי, המצוי לפני הגיד, ולא מקום חיצוני ובכך לא נשתנו הטבעים.

ב. חז"ל תיארו אונה נוספת בריאה הימנית, שמצויה רק בחיות הבר, ונקראת עינוניתא דוורדא. אכן, כיום מוצאים אונית זו בכל הבהמות, ובזה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות ראשונים.

6. בעניין הרפואות שבחז"ל

א. כתבו הגאונים והראשונים, שאין להשתמש ברפואות שתיארו חז"ל בש"ס. יש שנימקו זאת בכך שהשתנו הטבעים, והרפואות שבש"ס אינן טובות בזמן הזה, ויש שכתבו שאסור להשתמש ברפואות המוזכרות בתלמוד, ואף יש חרם קדמונים על כך, כדי שלא להרהר אחרי חז"ל, ולא להוציא לעז על חז"ל, ויש שכתבו שאין אנו מבינים את שמות העשבים המוזכרים בחז"ל ואין אדם יכול לעמוד על עיקריהם.

ב. הקזת דם הייתה נפוצה ונצרכת בימי חז"ל. יש מי שכתב, שהראשונים הוכרחו להקזה, והאחרונים הקזה סכנה להם כי נשתנו הגופים החיים.

7. בענייני סגולות, שדים, רוח רעה וחלומות

א. יש מי שכתב שכל עניין השדים אינו אלא דברי הבאי, ויש שכתבו שאין אנו מבינים מה שקבעו חז"ל בעניינים הסגוליים, והם דברים למעלה מן הטבע, ומקובלים על פי החכמה האמיתית.

יש מהגאונים שכתבו, שעכשיו אין המזיקים מרובים כבזמן הגמרא, ומהראשונים והאחרונים יש הסבורים, שבזמננו אין עוד שדים, רוחות רעות, כשפים ועניינים סגוליים שונים, אשר תוארו באריכות בחז"ל, ואשר היוו יסוד להלכות שונות. ובעיקר יש לציין, שהרמב"ם השמיט מהלכה כל מה שנוגע לרוח רעה, שדים ומזיקים, עין הרע, כשפים וכיו"ב, והטעם שלדעתו נשתנו הטבעים בעניינים אלו. לעומתם, יש מהפוסקים הסבורים שלא נשתנו הטבעים בזה, ועדיין מצויים שדים, רוחות רעות וכיו"ב, או שעל כל פנים יש לחשוש לכל אותן הסכנות שמנו חז"ל.

ב. חז"ל והפוסקים אסרו דברים הרבה משום שקשים לשכחה, ויש מי שכתב, שהטעם שמקילים ואין מקפידים בדברים אלו בזמננו הוא משום שנשתנו הטבעים.

ג. בעניין פתרון חלומות, יש שכתבו שבזמננו אין בקיאים בפתרון חלומות, וכן שנשתנו פתרוני החלומות מזמן חכמי הגמרא לזמננו, כמו שנשתנו הרפואות שבזמניהם.

8. בענייני שבת

א. באופן כללי דנו הפוסקים במצבים, שחז"ל אבחנו כמסוכנים, ועקב כך התירו לחלל עליהם את השבת, וכיום סבורים שאין סכנה במצב זה, האם אומרים שנשתנו הטבעים ואין מחללים שבת. יש שכתבו שבמצב כזה אין שומעים לרופאים האומרים להפך מדברי חז"ל, כי טועים הם, ושקר הם אומרים, ואנו אומרים שאין הם בקיאים בכך, ואין אנו אומרים בזה שנשתנה הטבע לעניין חולאים המוזכרים בגמרא שהם סכנה. ואם משמע מחז"ל, שאין במצב מסוים משום סכנה, סומכים על הרופאים, ואפילו על רופא גוי, לחלל השבת, שעינינו רואות השתנות הזמנים בכל הדברים האלה.

ב. לפי חז"ל והפוסקים, מותר להחזיר את השבר בשבת מדין סכנה. יש מהפוסקים הסבורים, שנשתנו הטבעים בזה, וכיום אין סכנה באי-החזרת השבר. ויש מי שכתב, שבכל סכנת איבר הדין הוא כך, כי כנראה נשתנו הטבעים בזה.

ג. אדם שנמצא תחת מפולת ואיננו נושם, נחשב על ידי חז"ל כמת, ואסור לחלל עליו השבת. אכן, מרבני דורנו כתבו, שבזמננו חייבים לטפל בו, שכן באמצעות שיטות ההחייאה המשוכללות ניתן כיום להצילו.

9. בענייני טריפות

א. לפי הגדרת התלמוד, קביעת טריפות בבהמה תלויה בכך, שלא תחיה הבהמה עם פגיעה זו י"ב חודש. וכבר נשאלו הראשונים, מה דינה של בהמה שיש לה מהטריפות שמנו חז"ל, ובכל זאת חיה יותר מי"ב חודש. והשיבו באריכות, שאין לשמוע למי שמקל בכך, ושאסור להוציא לעז על חכמים בזה, ויבטל המעיד נגד חז"ל ואף כיוצא בו, ואל תיבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל, ושאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה על פי חכמי הטבע והרפואה, ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך, ואפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, ואין להוסיף ואין לגרוע על הטריפות שמנו חז"ל, ואפילו אם נראה על פי דרכי הרפואה בימינו שאפשר שתחיה או תמות להפך ממה שקבעו חז"ל, אין לך אלא מה שמנו חכמים.

יש מן הראשונים הסוברים, שדברי חז"ל נאמרו על הרוב, אבל גם הם ידעו, שייתכן שמיעוט הבהמות יחיו למרות נוכחות הטריפות שהגדירו חז"ל, ולכן לא שייך לומר שנשתנו הטבעים בזה. ומפוסקי דורנו יש שהסבירו, שדין מיוחד הוא בטריפות, שלמרות שיתכן שינוי הגופים, והתגלות סמי מרפא, ושינוי אקלימים וכיו"ב, מכל מקום כך נגזר מהלכה למשה מסיני, שכל מה שהיה נכון לקבוע כטריפה בזמן מתן תורה, או בזמן התנאים והאמוראים, יישאר לעולמים, על אף שינוי הטבעים.

ב. בדין טריפת אדם, משמע ברור שהדבר תלוי בקביעת הרופאים שבכל דור ודור, והגדרתו משתנית בהתאם לזמן ולמקום.

10. עניינים שונים

א. חרש - לפי חז"ל נמנה החרש בין אלו שאין להם דעת, ופטור מכל המצוות. כיום קיימים בתי ספר לחרשים, המלמדים אותם, ומאפשרים להם לתפקד מבחינה שכלית בצורה תקינה. יש מי שכתבו, שבכל זאת לא נשתנה דינם, שאין לומר כלל שחז"ל טעו בדין חרש, בשביל שלא ידעו שאפשר ללמדו לדבר. לעומתם כתבו פוסקים רבים, שאמנם נשתנו העיתים, ולכן אין להחשיב חרש, שלמד בצורה מיוחדת, כמי שאין לו דעת.

ב. חלב כמשקה משכר - לפי הגמ' במקומות רבים, נחשב החלב למשקה משכר, ולכן נפסק להלכה, שהנכנס למקדש והעובד בו, והוא שיכור מן החלב, הרי זה לוקה, וכן אסור להורות אחרי שתיית חלב, כדין הוראה בשיכרות. אכן, כיום ברור שאין חלב משכר, ועל כן יש מי שכתב, שנשתנה הטבע בזה, וכיום אין לחלב דין של משקה משכר.

ג. תענית בזמן דבר - לפי חז"ל והפוסקים, מתענים על הדבר. אכן האחרונים פסקו, שכיום אין מתענים כלל בשעת הדבר, ואין מתאבלים בשעת הדבר, כי המצב יחמיר בתנאים כאלו.

ד. גיל הזקן לשחיטה - יש מי שכתב, שזקן מגיל שמונים שנה לא יכול לשחוט עוד. והעירו עליו, שבדורות הללו שנחלשו הכוחות, יש למנוע זקן בן שבעים מלשחוט.

11. עניינים אחרים, שלא ברפואה

מידות ושיעורים - רבים מהפוסקים הוכיחו, שנשתנה הטבע בזמננו בעניין גודל המידות, שעל פיהם נקבעו השיעורים השונים, וסבורים שהביצים נתקטנו בימינו לעומת ימי חז"ל. יש מי שכתב, שידעו מעולם שהדורות משתנים והולכים, ולכן קבעו שישערו באגודל של כל דור ודור. אכן, מצינו מחלוקת בין האחרונים אם קיימת הקבלה בשינוי המידות, כך שאותו יחס בין השיעורים השונים נשמר, או שלא רק שהשתנו הברואים ומידותיהם, אלא גם חל שינוי בלתי שווה בהשתנות, יש ביותר ויש בפחות.

שינויי טבעים נידונו גם בהלכות הבאות:
השקאה במי רגלים;
בשר ששהה במלח;
זמן פריחת החרוב וגמר פרותיו;
הכינה, אם פרה ורבה, או שנוצרת מהעיפוש;
כמהין ופטריות, שברכתן שהכל, כי יונקים הם מהאוויר.

ג. פירוט מצבים, שלכאורה השתנו הטבעים, אך לא אמרו כן הפוסקים

לפי חז"ל והפוסקים, אישה שנישאת לשני אנשים ומתו, מוגדרת כקטלנית, ולא תינשא עוד. בגמרא נאמרו שני טעמים לגזירה זו: מזלה גורם שימותו בעליה; מעיינה גורם מיתה למי שמשמשת עמו, והסבירו הפוסקים, שלטעם זה איסור קטלנית הוא משום סכנה. והנה לא ברור מבחינה מדעית מה משמעות המעין הגורם למיתה, ולא דנו הפוסקים בעניין זה בגדר השתנות הטבעים.

יש מהפוסקים שכתבו, שכמשהה נקבים קטנים (שתן) עובר על לאו של לא יהיה בך עקר. ויש להעיר, שכיום אין עדות שהשהיית שתן גורמת לעקרות, ולא דנו הפוסקים בזה בגדר נשתנו הטבעים.

לפי הגמרא והפוסקים, פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של האדם. ויש להעיר, שכיום אין מדע הרפואה סובר כן.

לפי הגמרא, משתנים בעלי חיים שונים ממין אחד למשנהו כל שבע שנים, כגון צבוע זכר נעשה עטלף, עטלף נעשה ערפד וכו'. שינויים כה מהותיים, בפרקי זמן כה קצרים, אינם מוכרים כיום.

לפי הפוסקים, סיבת המוות השכיחה ביותר היא ריבוי תשמיש. כיום סיבות המוות השכיחות הן מחלות ממאירות, מחלות לב וכלי דם, ותאונות למיניהן.

יש מי שכתב, שממזר אינו מוליד, ודבר זה מוכחש במציאות, וגם לא מובן מבחינה טבעית.

ד. כללים וגדרים לקביעת מושג השתנות הטבעים

יש הלכות, העומדות בקביעותן לעולם, למרות השינויים המציאותיים, כגון ענייני טריפות, וכגון קביעת המינים לדיני הרכבה וכלאים.

בעניינים שונים השתנה הדין, בגלל שינויים בתנאים ובנסיבות. יש שנימקו זאת במושג של השתנות הטבע, ויש שנימקו זאת בנימוקים אחרים. להלן מספר נימוקים המצדיקים שינוי דין, ולאו דווקא בגלל שינוי הטבע:
שינוי בדין, בגלל שיפור ושיכלול האמצעים הטכניים בימינו.
שינוי בדין, מפני שנהגו בני אדם להתעלם מהסכנה, אף על פי שההנחה היא, שעדיין קיימת אותה סכנה, והדין השתנה בגלל העיקרון של שומר פתאים ה'.
שינוי בדין, בגלל חוסר בקיאותנו בזמן הזה, לעומת יתר בקיאות והבנה מצד חז"ל.
יש שכתבו, שאם לא ברור המצב שעליו דברו חז"ל, אפשר לומר שנשתנתה המציאות, אך לא בגלל שינוי הטבע, אלא בגלל חוסר הבנתנו בדברי חז"ל, ואולי לא דיברו על מצב זה.
יש תקנות גזירות והלכות, שחלק מהפוסקים קבעו, שנשתנה דינם בגלל שינוי הטבעים, ואחרים קבעו שהשינוי בדין נובע מכך, שלכתחילה לא נאמרו באופן כללי אלא רק באופן מקומי, זמני ומוגדר, ולכן נשתנה דינם לפי שינוי המקום והזמן.

אכן, יש הלכות, שאמנם נקבעו ללא הגבלת מקום וזמן, ובכל זאת נשתנה דינם, לפי שחל שינוי בטבע. מצינו כללים אחדים, שקבעו הפוסקים מתי אומרים שנשתנה הטבע ונשתנה הדין, ומתי אין אומרים כן. ברם אין הסכמה כללית בין כל הפוסקים על כל הכללים הללו.

באופן כללי, במצבים שנראית כיום מציאות אחרת מזו המתוארת בחז"ל, ושייך להחיל עליהם את מושג השתנות הטבעים, מצינו הרבה מהפוסקים שצמצמו מאוד את הכלל של השתנות הטבעים, וסוברים שאין לנו לסמוך על דמיוננו, ואין להוסיף על מה שקבעו הראשונים, ושאין לחדש מעצמנו ולומר שנשתנו הטבעים. לעומתם, יש שדווקא הרחיבו את הכלל של השתנות הטבעים, כך שכאשר אין הכרח להימנע משימוש בכלל זה, כגון בהלכות טריפה, יש לנו לומר בדברים התלויים בטבע, שהוא תלוי באומדנת חכמים בכל זמן, וכן יש מי שכתב, שלא רק בהתגלות סמי הרפואה ואופניהם לבד נשתנו בזמננו, אלא גם בשינוי הגופים החיים, וכן בשינוי האקלימים, ושאר ענייני הטבע.

יש שקיבלו את מושג שינוי הטבעים דווקא בדברים שאין מהם שינויים בהלכה, כגון בהנהגה רפואית במאכלים או בתרופות וכיו"ב, אבל לא כאשר השינוי גורם לשינוי בהלכה.

יש מהפוסקים, שהבדילו בין הלכות המבוססות על עניינים סגוליים, שאם מזיקים הם בזמן או במקום אחד, לא בהכרח קבוע הדבר לזמן ומקום אחר, לבין הלכות המבוססות על עניינים טבעיים ורפואיים, שלא אומרים שישתנה הדין כשתשתנה המציאות, כי התורה לא תשתנה.

יש מהפוסקים, שהתייחסו לשינויים המתחייבים מחידושים מדעיים כספק, ולכן הסכימו לשינוי ההלכה רק להחמיר, כגון בשבת ויום הכיפורים, שהולכים לפי דעת הרופאים מטעם ספק פיקוח נפש, אבל להקל נגד חז"ל, במה שבימי חכמי הש"ס תפסו לחומרא ולסכנה, אין כוח בידי שום חכם ורופא בעולם להכחיש דבריהם, ואין לומר שהשתנו הטבעים, כי בענייני סכנה לא הולכים אחר הרוב וחוששים אף למיעוט, שיש בו סכנה לפי קביעת חז"ל, כגון במציצה לאחר המילה, שאין לבטל אותה למרות דעת הרופאים, כי אדרבה לפי עמדת חז"ל יש במניעת המציצה משום פיקוח נפש. לעומתם, יש שכתבו שרק אם רופא אחד אומר שאין סכנה נגד מה שחז"ל קבעו לא סומכים עליו, אבל אם הוא דבר מוסכם אצל כל הרופאים שאין סכנה, אז סומכים על הרופאים, ואם נמצא דבר על פי חקירה ברורה והסכמת כל הרופאים - בין אם הוא מסוכן היום, שלא כפי חז"ל, ובין להפך - אומרים שנשתנו הטבעים.

יש מהפוסקים, שהגדירו את השתנות הטבעים דווקא בשינויים מוחשיים, המבוססים על עובדות מציאותיות, שכולם רואים ומקבלים אותם באופן ברור וללא ערעור, אך אין לקבל מסקנות מדעיות המבוססות על השערות גרידא, ודווקא כשהשינוי הוא כללי ומוחלט, ולא כאשר השינוי הוא ברוב המקרים, וכל זמן שלא ידוע בבירור שנשתנו הטבעים, אומרים אנו שלא נשתנו.

יש מהפוסקים שכתבו, שכאשר מקור ההלכה הוא מפסוק, או מהלכה למשה מסיני, לא ניתן לומר שהשתנו הטבעים, ואין סומכים על השינוי בטבע לשנות הלכה, אם כי כאשר הדין נלמד מסיפור דברים שבמקרא, עדיין ייתכן לומר שהשתנה הטבע, ורק כאשר חז"ל סברו, שהפסוק בא ללמד דין - אזי לא שייך לומר שנשתנה הטבע.

יש שהקשו, כיצד יכולים הדורות המאוחרים לשנות הלכות על סמך ההנחה שנשתנו הטבעים, והרי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין. שאלה זו כללית היא, ונוגעת לכל שינוי או ביטול של תקנות וגזירות חז"ל. טעמים אחדים נאמרו לסטיות מכלל זה, כגון: מעולם לא נאסר הדבר כאשר לא שייך בו הטעם, והיינו שהאיסור מלכתחילה לא היה כללי, ולא כלל אותו דבר שאנו דנים בו, או שהם דברים שאינם גזירות ותקנות, אלא הלכות מעיקר הדין שנפל יסודן בהשתנות המצב; הדבר נאסר, אבל לא נאסר במניין; האיסור היה משם חשש וסייג גרידא; טעם הגזירה ברור לכל; ביטול התקנה הוא תיקון הדת; הדבר נתקן לכבוד אנשים מסוימים, שהם רשאים למחול על התקנה.

ה. רקע מדעי וערכי

המושג השתנות הטבעים, המשמש את הפוסקים בהסבר שינויים שונים בטבע, בין מה שידוע כיום ונראה לעינינו לבין מה שלימדונו חז"ל, דומה בקווים אחדים לתיאורית ההתפתחות, המשמשת את אנשי המדע בהבנת המציאות מאז המאה הקודמת. ואמנם, חז"ל והפוסקים לא התעלמו מהעובדה, שבמהלך הזמנים חלים שינויים בטבע, לפי מקומות שונים ולפי תנאים שונים, וכפי שצוין לעיל בחלק ב. וכבר כתבו הראשונים, שחלילה לאל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין, או דבר שהוכח במופת שכל, ולא תכריח התורה להאמין דבר שהוא נגד המושכלות הראשונות, ולא דעת בדוי שלא יצויר מציאותו אצל השכל, ועינינו הרואות השתנות הזמנים בכל העניינים הללו, וכמה דברים נמצאים, שאין אנו יודעים לכוונם כלל וכו', כי נשתנה כל העולם ממש, כעולם חדש בכל ענייניו. השקפה זו מתאימה למה שמצינו במדרשים שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, להשתעבד לו בשעת הצורך, לשנות את טבעם ואת תפקידם. אמנם מאידך מצינו דעות שבלי סיבה בשום אופן אינו משנה דבר מכפי שהוא, לפי שאם נאמין בכך יסתרו לנו מושגי האמת וכו', אלא צריך שנאמין בכל הנמצאים כפי שהם, לא ישנה אותם הבורא, אלא לאחר שיעיר על כך, וטבע אישי בני האדם לא ישנה אותם ה' כלל, וכי המציאות הזאת היא נצחית לעד, כפי הטבע הזה אשר רצהו יתעלה, לא ישתנה ממנו מאומה כלל, זולתי בפרטים על דרך המופת. ההסבר האפשרי להבדלי דעות אלו הוא, שאין לקבל שינויים מהותיים במציאות העולם, ואין לקבל שינויים מקריים בטבע העולם. אך בוודאי אין התנגדות למקובל על חז"ל והפוסקים, שמתרחשים שינויים שונים בטבע, שאינם מהותיים במציאות, אשר ממלאים את 'רצונו' של הקב"ה, לפי חוקים שחקק בטבע, שכן התעלמות משינויים כאלו היא מנוגדת למציאות המוכחת, וכאמור אין התורה מתנגדת לשכל ולמציאות.

קיים הבדל מהותי בין תפיסת השתנות הטבעים בהלכה ובמחשבת ישראל, לבין תיאורית ההתפתחות של עולם המדע, שכן האחרונה מנסה להסביר את התהוות העולם והחיים, מתוך ניסיון להתעלם מכוח עליון המכוון את חוקי הטבע, דבר המנוגד לחלוטין לאמונת ישראל, ומהווה כפירה ביסודות האמונה, ואשר לא הוכח כלל במתודות מדעיות מקובלות, וכפי שיבואר בנספח לערך זה (הנספח לא הובא כאן). בנוסף להבדל הבסיסי ביסודות המחשבתיים המונחים בשורש המושגים הללו, קיימים עוד מספר הבדלים:
תיאורית ההתפתחות מבוססת על אמונה בשינויים הדרגתיים ושיטתיים, והמינים משתלשלים זה מזה, לעומת זאת, תורת הבריאה קובעת, שבעלי החיים נבראו במקביל ובנפרד;
תיאורית ההתפתחות דוגלת במקריות, לעומת תורת הבריאה המאמינה שהכל מכוון על ידי הקב"ה;
תיאורית ההתפתחות מבוססת על אמונה בתהליכים ארוכים ואיטיים מאוד, ובקדמות העולם, לעומת תורת הבריאה המאמינה בחידוש העולם, וביצירתו בפרק זמן קצר. כמו כן, לפי תפיסת חז"ל והראשונים השתנות הטבעים מובילה לירידה עם הזמן ברוב המצבים - אורך החיים, חכמת בני האדם, גובה האנשים, גודל הפירות וכד', בעוד שלפי תיאורית ההתפתחות חלה התקדמות עם השנים.

ניתן להגדיר הבדלים אלו בכך, שכל התפתחות היא השתנות, אך לא כל השתנות היא התפתחות. לדוגמא, שולחן שעומד בפנינו מהווה שינוי בולט ומשמעותי מבול העץ אשר ממנו הוא נוצר, אך לא יתכן לומר, שהשולחן התפתח כאן באופן אקראי מהעץ. שינוי יש כאן, התפתחות אקראית אין כאן.

כולם מודים במציאות המוכחת, שחלים שינויים מתמידים בטבע, אך חלוקים הם בהסבר התהליכים המביאים למציאות זו. ההסבר המקובל בעולם האמונה הוא, שבורא עולם יצר את העולם לפי תוכנית מיוחדת ש"רצה" בה, והשינויים מכוונים על ידו. תיאורית ההתפתחות טוענת, שהיה מוצא משותף לכל המינים, והם השתלשלו זה מזה באופן מקרי עקב שינויים שעברו מדור לדור במשך זמן רב, וכביכול חלה ברירה טבעית ומקרית להישרדות החזקים והטובים. ברם, הרבה מהנחות היסוד, הדרושות להוכחת גישה זו, אינם אלא השערות והנחות בלתי מוכחות, ולכן אינן צריכות להיות קבילות אפילו מבחינה מדעית.

יתר על כן, יש להבדיל בין תיאורית ההתפתחות הביולוגית, המתארת את גלגוליהם והשתלשלותם של המינים בתוך עצמם וביניהם, לבין ההשלכות של תיאוריה זו על החשיבה בתחום האמונות והדעות, בתחום הפסיכולוגי ובתחום המוסרי. רק לצורה הראשונה יש משמעות מדעית, ואף היא לא הוכחה אלא באופן חלקי, בעוד שהצורה השניה מבוססת כולה על הנחות בלבד, ואיננה אלא בגדר אמונה ומשאת נפש של אותם מדענים המעוניינים בדיעה זו. קבלת ההנחה, שיצירת האדם היתה מקרית, ללא תכנון וללא כוונה, עלולה להביא למסקנה, שבריאת האדם היא חסרת מטרה וחסרת חשיבות, ועל כן ניתנת הזכות לבני אדם להתנער מערכי יסוד אנושיים, ובניית תיאוריות של גזע עליון וחזק, הצריך לשלוט על גזעים נחותים יותר, תוך התאמה שרירותית של הנחת הברירה הטבעית כנגד בני אדם חלשים יותר בחברה.

ואמנם, במאה הי"ט למניינם, התפתח מאבק רעיוני חריף סביב תיאורית ההתפתחות, בגלל ניצולה של תיאוריה זו על ידי אפיקורסים שונים לניגוח הדת. עקב כך התעוררה התנגדות עזה מצד אנשי דת - יהודים ולא-יהודים כאחד - לתיאורית ההתפתחות, וההתייחסות אליה היתה כאל תיאוריה של כפירה. אך כיום מתברר, שאין בהכרח סתירה בין הדת לבין החלקים המדעיים והמוכחים בתיאורית ההתפתחות. קיימים מרכיבים בתיאורית ההתפתחות, שיש להם השלכה רעיונית-דתית בסיסית, וקבלתם מהווה סתירה לדת וכפירה ביסודות האמונה. אכן, מרכיבים אלו הם השערתיים בלבד, בלתי מוכחים בכלים מדעיים מקובלים, ועל כן אין לקבלם כלל. לעומת זאת, פרטים שונים בתורת הבריאה, שנראים כנסתרים על ידי עובדות מדעיות מתיאוריה ההתפתחות, אין הכרח לקבלם כפשוטם.